בכתיבת מאמר זה נעזרתי רבות בספרו של ההומאופת המודרני הדגול ג'ורג' ויטולקס A new model for health and disease, ראו מאמרו בנושא.
השאלה מהי בריאות חייבת להיות שאלה מרכזית ברפואה. הגדרת המטרה הכרחית כי היא מסמנת את הדרך ובעזרתה ולאורה יש לבחון את התקדמות הטיפול הרפואי. מדע רפואה כמו הומאופתיה חייב לספק תשובות טובות לשאלה זו, ואכן כך נעשה מאז ומעולם. מנגד עומדת הרפואה הקונבנציונאלית שאינה מתעסקת כמעט בכלל בשאלה מהי בריאות ובכך מצביעה על עיוורונה הגדול בהצבת המטרה האמיתית ובשאיפה להגעה אליה. לדוגמא אדם שנוטל תרופות באופן קבוע ומרגיש מצויין אינו יכול להחשב כבריא, למרות שקרוב לוודאי שרופא קונבציונאלי יהיה מרוצה ממצב זה. רק הגעה למצב בריאות אוטונומי שאינה נשענת באופן קבוע על טיפול רפואי כלשהו יכולה להחשב כבריאות. למרות שהשאלה עלולה להשתמע כמאוד תיאורטית הרי שמעבר לצד התיאורטי החשוב בפני עצמו, יש לתשובה חשיבות רבה גם ברמה הפרקטית.
לצורך הבנת התשובה ההומאופתית לשאלה מהי בריאות יש לזכור את התפיסה ההומאופתית של האורגניזם כשלם, ובתוך תפיסה זו את החלוקה המקובלת בהומאופתיה לשלושת הרמות של הקיום האנושי: הפיזית (הגוף על כל תפקודיו), הנפשית (עולם הרגש) והמנטלית (עולם המחשבה והפעילות השיכלית). החלוקה לרמות חשובה בגלל האבחנה שלעיתים אדם מסויים יהיה חולה ברמה אחת בעוד ברמות האחרות הוא יכול להיות בריא לחלוטין. לדוגמא אדם שסובל ממחשבות אובססיביות אבל לעולם אינו חולה במחלות חום לא יוכל להיות מוגדר כאדם בריא; אדם בריא יהיה בריא בשלושת הרמות של הקיום.
המישור הפיזי: בריאות פיזית היא החופש מחוסר נוחות, מגבלה או כאב בגוף הפיזי. מחופש זה נובעת היכולת ליהנות מהאפשרויות של הגוף הפיזי, ליהנות מחופש פיזי של תנועה, פעילות וחוסר הגבלה כלשהו.
המישור הנפשי: ברמה זו בריאות תוגדר כחופש להרגיש את כל מכלול הרגשות האנושיים, וזאת בזמן המתאים וללא תקיעות ריגשית. לדוגמא כשלאדם נפטר מישהו קרוב יהיה זה אך טבעי להרגיש אבל. עם זאת האבל צריך לפוג לאיטו תוך פרק זמן סביר. אדם שנשאר במצב אבל עשר שנים אחרי מות יקירו מציג מצב של תקיעות ריגשית. באותה מידה אדם שנעלב מכל דבר שנאמר לו מציג רגישות נפשית שאינה במקומה, וגם זהו מצב של תקיעות רגשית. אדם שאינו מסוגל להרגיש רגש מסויים מציג נכות ריגשית מסויימת, מעין מוות "מקומי" ביכולת ההבעה הריגשית שלו.
בהגדרה מעט יותר עמוקה ופילוסופית ניתן להסתכל על בריאות ריגשית כעל החופש מתשוקה. כל תשוקה מציגה חסר מסויים אותו רוצה האדם למלא על ידי השגת האובייקט של התשוקה.
ככל שהתשוקה גדולה יותר כך גדול חוסר האיזון הריגשי. לדוגמא זה אך טבעי לרצות לקבל הכרה מהסביבה, אבל אדם שרודף אחרי מחמאות והכרה מהסביבה ללא הפסקה מבטא תשוקה גדולה שהיא חוסר איזון עמוק. אדם בריא יהיה חף מתשוקות חזקות שיאפילו על קיומו ועל המתנד הריגשי שלו. הוא יהיה רגוע ושלו, אך עם זאת אקטיבי ויצירתי, מרגיש רגשות חיוביים בעיקר ונוטה לאהבה ובניה ולא לשנאה והרס.
המישור המנטאלי: בריאות מנטאלית היא החופש ממגבלה מנטאלית, שממנה נובעת יכולת מחשבה והבנה, יצירתיות מחשבתית והיכולת להנות ממחשבה בהירה, חדה, מתפתחת ועניינית. כל תקיעות מנטאלית או חוסר יכולת מנטאלית מצביעים על מצב מחלה. לדוגמא אדם עם דלוזיה שכולם מסביבו אוייבים שרוצים להרוג אותו, מציג מצב חולני במישור המנטאלי.
גם כאן חשוב להביא נקודת מבט עמוקה יותר, מעט פילוסופית, על פיה בריאות מנטאלית היא החופש מאנוכיות. בסולם מדידה זה ככל שאדם חושב יותר על עצמו ופחות לוקח בחשבון אחרים, ככה גדולה מידת חוסר האיזון שלו. ולהיפך: ככל שאדם רואה יותר את טובתם של אחרים במקביל לטובתו שלו, ככה גדולה יותר בריאותו המנטאלית.
לסיכום ניתן לראות שרק אדם בריא בכל שלושת רמות הקיום האנושי יכול להחשב כבאמת בריא. כמובן שהגדרה זו מציגה קשת רחבה ומורכבת מאוד של בריאות מול חולי. עם זאת ברור שהשאיפה של מדע רפואי אמיתי חייבת להיות להגיע לבריאות אמיתית בכל הרמות, ורק שם במצב של חופש מכאב ותקיעות, ועם היכולת להנות משלושת הרמות במקביל נוכל להכריז על בריאות אמיתית. למצב זה יש לשאוף והוא המנחה אותנו בריפוי ההומאופתי.
